פסק-דין בתיק ע"פ 3659/13

השופט א' שהם:

1.        לפנינו ערעור על חומרת העונש אשר נגזר על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בתפ"ח 25667-09-11, מיום 29.4.2013 (כב' השופטים: ר' לורך, צ' דותן, וע' וינברג).

2.        המערער הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים (ריבוי מקרים), לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה אשר יוחסה לו בכתב אישום מתוקן בשנית.

3.        בית משפט קמא גזר על המערער, בעקבות הרשעתו בדין, את העונשים הבאים: 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 4.9.2011 ועד יום 23.10.2011; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור כל עבירת מין; כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצויים למתלוננת בסך 75,000 ש"ח. ביצוע עונש המאסר עוכב עד להכרעה בערעור.

עובדות כתב האישום המתוקן בשנית שהוגש במסגרת הסדר טיעון

4.        מכתב האישום עולה, כי בתקופה הרלבנטית התגורר המערער, שהוא יליד 9.9.1945, בשכנות למשפחתה של הקטינה א.ל., ילידת 6.11.1997 (להלן: המתלוננת). במסגרת יחסי השכנות בין המשפחות, נהגה אמה של המתלוננת להשאירה עם המערער ורעייתו בעת שהיא שהתה בעבודתה. נטען בכתב האישום, כי החל משנת 2002 ועד לחודש אפריל 2004 או בסמוך לכך, בהזדמנויות שונות, בעת שהמערער שהה עם המתלוננת בביתו או בביתה, הוא ביצע בה מעשים מגונים "בכך שהיה מוריד את בגדיה, מפשיל את מכנסיו ותחתוניו, מתחכך בישבנה באמצעות איבר מינו ומלקק את איבר מינה באמצעות פיו". לאחר מכן, נהג המערער להזהיר את המתלוננת לבל תספר על כך לאמה.

גזר דינו של בית משפט קמא

5.        בפתח גזר דינו, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקירי שירות מבחן שהוגשו בעניינו של המערער, ועל הערכת המסוכנות שניתנה אודותיו. מתסקיר מבחן, מיום 26.11.2012, עולה כי מדובר במערער כבן 67, נשוי ואב לארבעה ילדים בוגרים וסב לתשעה נכדים. אין לחובתו של המערער עבר פלילי, ועד למעצרו בפרשה זו הוא עבד כאזרח עובד צה"ל. לאחרונה, אובחן המערער כחולה באלצהיימר בשלביה הראשונים של המחלה, הוא מטופל תרופתית ונמצא במעקב רפואי. בתסקיר צוין, כי בניגוד להכחשתו הגורפת של המערער בשלב המעצר, המערער מקבל אחריות חלקית על ביצוע המעשה, ובלטו בדבריו "מזעור וטשטוש" של המעשים. המערער ביטא מצוקה רבה עקב מצבו, והביע את רצונו להשתלב בהליך טיפולי ייעודי לעברייני מין. לדברי המערער, בהיותו כבן 7-4, הוא היה קורבן לפגיעה מינית מצד דודו, שעה שהתגורר עם משפחתו ברומניה. הפגיעה המינית לוותה באיומים מצד הדוד, והוא התקשה לחשוף את הדבר, בשל הבושה הגדולה שהנושא הסב לו. רק בתקופה האחרונה, ועל רקע רצונו להשתלב בטיפול ייעודי, חשף המערער עובדה זו בפני בני משפחתו.

           שירות המבחן בחן את האפשרות לשלב את המערער בטיפול שיקומי, במסגרת מרכז יום לטיפול בעברייני מין בפתח תקווה, שם מתגורר המערער כיום. ואולם, בשל מחלת האלצהיימר ממנה סובל המערער וגילו המתקדם, הוטל ספק בדבר התאמתו לטיפול. בתסקיר נוסף מיום 10.2.2013, נמסר כי המערער רואיין במרכז היום והוא התקבל לטיפול ניסיוני למשך 3 חודשים כדי לעמוד על מידת המוטיבציה שלו לטיפול, ומידת יכולתו להפיק תועלת מטיפול זה.

           בדו"ח הערכת מסוכנות שניתן בעניינו של המערער, נאמר כי נטילת האחריות מצידו של המערער "מיוחסת להיותו קורבן לפגיעה מינית בילדותו", כאשר הוא הביע רגשות חרטה, בושה ואשמה אותנטיים, אך אמפתיה חלקית למתלוננת. נמסר, כי היותו של המערער סובל ממחלת האלצהיימר עלולה להגביר את מסוכנותו המינית, מאחר שמחלה זו מביאה, לעיתים, "לעליה באימפולסיביות הכללית והמינית", וזאת בצד "ירידה ביכולת השיפוט הכללי והחברתי ופגיעה משמעותית בדימוי העצמי". בסופו של יום, נקבע בחוות הדעת כי מסוכנותו המינית של המערער היא ברמה נמוכה-בינונית.

6.        לבית משפט קמא הוגש תסקיר אודות נפגעת העבירה, שהוגדר על-ידי בית המשפט כ"מורכב וקשה". מעשיו של המערער גרמו למתלוננת להסתגר ולהתבודד, כאשר במצבי לחץ היא החלה להרטיב בלילה וביום, ולא איפשרה לאיש לבדוק את מצבה הרפואי. היא החלה להתרחק מבנים, בהם היא ראתה אוייבים. בעקבות המעשים, אובחנה המתלוננת כסובלת מבעיות קשב וריכוז, והחלה ליטול ריטאלין - אך ללא הועיל, שכן מקור בעייתה הוא רגשי. המתלוננת נשארה כתה, והיא חשה עצמה בלתי מוצלחת, עד כי הוריה חשו כי היא סובלת מפיגור מסוים. המתלוננת החלה לצרוך כמויות גדולות של מזון ולטשטש את גופה בבגדים גדולים ובלתי מתאימים. היא חיה בתחושת נחיתות, חריגות ובדידות, ואינה בוטחת באיש. בשל עובדה אחרונה זו, היא אינה מפיקה תועלת מטיפול פסיכולוגי הניתן לה. כיום, לומדת המתלוננת בכתה ט' והיא הביעה את רצונה לעבור לפנימייה "מתוך תקווה שמסגרת זו תהווה עבורה מסגרת בטוחה, יציבה ומטפחת". כאמור, מעשיו של המערער גרמו למתלוננת נזקים בכל מישור בחייה, והיא עדיין סובלת מחרדות קשות ומתסמיני פוסט טראומה, דבר המחייב טיפול הולם והשקעה רבה בתחום הנפשי, הרגשי והכלכלי, בכדי לשקם חלק מהנזקים שנגרמו לה.

7.        בית משפט קמא ציין כי המאשימה הגבילה את טיעוניה, לעונש של 3.5 שנות מאסר, והוסכם כי המערער יהיה חופשי בטיעוניו. המאשימה הבהירה כי עמדתה העונשית נעוצה בקושי ראייתי מסוים וברצונה להמנע מהעדתה של המתלוננת בתיק זה. לאחר בחינת השיקולים הרלבנטיים החלים במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ההולם "לכל מעשה עבירה" נע בין 30 חודשי מאסר לבין 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. בצד חומרתם היתירה של המעשים והפגיעה הקשה שהם הסבו למתלוננת, זקף בית משפט קמא לזכותו של המערער את השיקולים הבאים: הודאתו בביצוע העבירה ונטילת אחריות על מעשיו; העדר עבר פלילי וניהול אורח חיים נורמטיבי בדרך כלל; הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות (כעשר שנים), שבמהלכם לא ביצע המערער עבירות מכל סוג שהוא; מצבו הבריאותי של המערער הסובל מאלצהיימר בשלביה הראשונים של המחלה, וממחלות נוספות; משמעותו הקשה של עונש מאסר ממושך למערער עצמו, לאור גילו ומצבו הבריאותי, ולמשפחתו; פיטוריו של המערער ממקום עבודתו לאחר שהתגלו מעשיו הפליליים; היותו של המערער קורבן לפגיעה מינית בילדותו, מעשים שהודחקו על-ידו והתגלו רק לאחר חשיפת פרשה זו. כשיקול לחומרה ראה בית משפט קמא את העובדה כי מדובר בריבוי מקרים ולא באירוע בודד. לאחר הדברים הללו, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל.

הערעור על חומרת העונש

8.        בהודעת ערעור, אשר הוגשה על-ידי עו"ד דניאל כפיר, בא כוחו של המערער, הועלו  טענות הנוגעות לדרך ניהול החקירה; לזיהום שנפל, לכאורה, בחקירתה של המתלוננת על-ידי חוקרת ילדים; לטעמים שהביאו לכבישת עדותה של המתלוננת; להתנהלות לא נאותה, כביכול, של התביעה בעת מעצרו של המערער ובניהול המשפט, וכיוצא באלה טיעונים, שאינם מתאימים, בדרך כלל, לערעור על חומרת העונש. ואכן, בפתח הדיון בערעור, הבהרנו לעו"ד כפיר כי הטענות המופיעות בהודעת הערעור אינן מתיישבות עם הודאתו של המערער באשמה שיוחסה לו בכתב האישום, ועם הסדר הטיעון, לפיו הגבילה עצמה המאשימה לעונש מאסר בפועל של 3.5 שנות מאסר. לפיכך, ביקשנו מעו"ד כפיר למקד את טענותיו לנושאים רלבנטיים לערעור על חומרת העונש, כגון: הזמן שחלף מאז ביצוע המעשים, נסיבותיו האישיות של המערער, ובעיקר מצבו הרפואי. בהמשך לכך, טען עו"ד כפיר כי יש להתחשב במחלת האלצהיימר ממנה סובל המערער, בשל החשש כי מחלתו זו תחמיר בין כותלי הכלא. נטען בנוסף, כי קיים חשש לגידול סרטני בבלוטת התריס של המערער והוא ממתין לניתוח. עוד נטען, כי המערער עצמו היה קורבן להתעללות מינית, דבר שגרם לו לחטוא באותן עבירות, וברור כי הוא זקוק לטיפול שלא ניתן לקבלו במסגרת המאסר.

9.        זה המקום לציין, כי לקראת הדיון בערעור ביקשנו לקבל תסקיר מבחן עדכני בעניינו של המערער. בתסקיר משלים מיום 3.10.2013, נמסר כי לאחר ראיון התאמה ראשוני במרכז היום לטיפול בעברייני מין בפתח תקווה, ניתן היה להתרשם "מניצנים ראשונים של מוטיבציה ... לבחון את האפשרות להשתלב בהליך טיפולי". עוד נמסר, כי בחודש ספטמבר 2013 עבר המערער ניתוח בבלוטת התריס, מצבו יציב, והוא נמצא במעקב רפואי. בנוסף, דווח לנו כי אין הרעה במחלת האלצהיימר ממנה סובל המערער. המערער לא ביטא תובנות חדשות לגבי המעשים בהם הודה, וניתן היה להבחין "בהעדר אמפתיה ממשית והבנה מעמיקה ביחס לפגיעתו בקורבן כשהוא ממוקד בתחושת הקורבנות שלו ובמחירים השונים שמשלם בעקבות ההליך המשפטי הנוכחי". שירות המבחן התרשם כי קיימת מצידו של המערער מוטיבציה נמוכה לבחון את העבירה שביצע ואת מניעיה. לטענתו, הוא לא פנה עד כה לקבלת טיפול בשל העדר משאבים כלכליים. להערכת שירות המבחן, לאחר שנגזר עונש המאסר על המערער "ירדה המוטיבציה הטיפולית ... וניכרת אדישות מסוימת ביחס לאפשרות להשתלב בטיפול". עוד צוין, כי בתקופה שחלפה מאז מתן גזר הדין, נמנע המערער מלפנות אל שירות המבחן בבקשה לקבלת סיוע טיפולי כלשהו, והוא ממוקד בהליך המשפטי ובתוצאותיו. במצב מורכב זה, סבר שירות המבחן כי אין מקום לחזור על ההמלצה הקודמת שעניינה בחינת האפשרות הטיפולית במערער. עם זאת, נמסר בתסקיר כי גורמי שב"ס יקחו בחשבון את ההיבטים הנוגעים לגילו המתקדם של המערער ומצבו הרפואי.  

           מר יוסי פולק שהופיע בדיון מטעם שירות המבחן, ציין כי לאחר מתן גזר הדין, התקיימה פגישה עם המערער ועם אשתו, ולדבריו המערער "לא עשה עם עצמו כלום". הוא לא פנה בבקשה למצוא עבורו מסגרת טיפולית, ושירות המבחן התרשם מהאדישות וחוסר האונים שגילה המערער.   

10.      בהתייחסו לתסקיר שירות המבחן ולדבריו של מר פולק, טען עו"ד כפיר כי המערער מעוניין להשתלב בתהליך טיפולי מחוץ לכותלי הכלא, וקיימת אצלו מוטיבציה ותמיכה משפחתית לטיפול.

           יצוין, כי עו"ד כפיר קבל על כך שבית משפט קמא החליט לקבוע מתחם ענישה, שעה שהמדינה הסכימה לרף עליון של 3.5 שנות מאסר, ולשיטתו של עו"ד כפיר, הביא הדבר להחמרה בעונש שהושת על המערער. במהלך הדיון הבאנו לידיעת הסנגור, כי בקרוב ינתן פסק דין העוסק בדיוק בשאלה זו, ולפיכך אין מקום להידרש לנושא במסגרת ערעור זה. ואכן, סוגיה זו נדונה בהרחבה במסגרת ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל(4.12.2013), שם נקבע, כי גם כאשר הוסכם, במסגרת הסדר טיעון, על טווח ענישה, אין כל מניעה כי בית המשפט יקבע את מתחם העונש ההולם, בהתאם לעקרונות המופיעים בתיקון 113 לחוק העונשין.

           לסיכום, התבקשנו על-ידי עו"ד כפיר לקבוע כי עונשו של המערער יהיה "בעל מאפיינים שיקומיים", ולחילופין להקל באורח משמעותי בעונש המאסר שהושת עליו.